חלקכם כבר שמע את הסיפור שלנו כבר פעמים רבות, חלקכם מעולם לא.  לקראת החתונה אנחנו שמחים להגיש לכם גירסא מקוצרת, שתיישר את הקו, ותעגן בדפוס הדיגיטלי כמה משפטים ופסקאות, על מנת שיהיה אפשר לנהל וויכוח על בסיס משהו:  מה היה לפני מה, מי הציע למי, וכיצד השתלשלו העניינים.

על דבר אחד לא ניתן להתווכח:  נפגשנו לראשונה בפעילות שלום של ארגון שנקרא תעאיוש (שותפות בערבית).  הצטרפנו לקבוצה של שרברבים יפי נפש (המכונים בברנז’ה ”אינסטלטורים ללא גבולות”) שביקשו להתקין צינור שיוביל מים לכפר פלשתיני השוכן לא רחוק מירושלים.

שרית הגיעה לבדה ועסקה באופן אינטנסיבי בבחינה וחיפוש של בני זוג פוטנציאלים, אבל לא העיזה לדמיין שתצליח למשוך את תשומת לבו של החתיך המתולתל עם החיוך הרחב.

באוטובוס, בדרך חזרה, דיברנו.  היא סיפרה שעלתה מארה”ב, דיברה על התואר שעשתה בברקלי, הוסיפה את דעתה על פעילויות השלום, ועוד קצת על בעיות איכות הסביבה, וגם על עוד כמה דברים עניינים ונושאים.  הוא לקח את מספר הטלפון שלה, רשם אותו בפנקס, ואמר שיתקשר אליה בכדי שתוכל לקנות משמן הזית הפלסטיני שהחזיק בביתו.

שהגיע לביתה, היא לקחה את שמן הזית ואפילו לא הזמינה אותו פנימה.  הוא ניהל איתה שיחה מול המפתן, עד שהתייאשה והציעה לו לשתות משהו. הוא נכנס והכין לה ארוחת ערב בזמן שצפתה בטלביזיה, והבחין בבקבוקי שמן הזית הרבים שכבר מילאו את המטבח.

אחרי מספר ימים הוא הזמין אותה לדייט רומנטי.  כצפוי, היא איחרה.  הם טיילו, התנשקו, ושירד עליהם הגשם הראשון, רצו יד ביד למצוא מסתור מהרוח והטיפות.

מעכשיו זה כבר היה רומן.  הוא הבהיר שהוא לא מעוניין בשום דבר רציני.  היא הבהירה שאם כך היא תהיה חייבת להמשיך לצאת לדייטים גרועים שקבעה עם בחורים מהאינטרנט - למרות שהיתה מאוהבת מעל לראש בתלתלים, בחיוך, ובעיקר בג’יפ הרוסי האדום שלו.

בשלב הזה הם פשוט נהנו ביחד - טיילו, בישלו, בילו, התכרבלו, אפילו מספרים שנסעו לעשות סקי בחרמון.  אפילו להם כבר היה ברור שמדובר באהבה.

בדירה זעירה בנחלאות הצליחו לערבב יחד את הבלאגן שלו ושלה:  לפעמים עברו שבועות בלי שניתן היה לראות את הרצפה.  הם נהנו ביחד ואפילו התחילו לחלום ביחד - על טיול, על חיים בכפר, על תיקון העולם…

בסופו של דבר החליטו לצאת למסע - היעד נקבע - הדירה נמסרה - והדרך לפסגות ההימלאיה נפתחה.  לפני שיצאו הוא הספיק לתת לה מתנה - טבעת זהובה - והיא - בתמורה - נתנה את ידה.

אחרי שבועות וחודשים עם טיולים רגליים, אוכל חריף, תיקים כבדי-משקל והרבה הרבה נופים, יצאו חזרה, ועברו לבית בכפר, בצל אלונים.  אחרי זמן לו רב אליהם הצטרפה חברה, כמעט בת,  לייקה שלנו - כלבה אהובה!  

והיום הם מתרגשים מאוד… הקייטרינג הוזמן, האורות מוצבים, האורחים בדרכם (האם הבגדים מוכנים?).. היום הגדול, בו הם יהיו במרכז הבמה… שיהיה בהצלחה!

ואחרי זה, מי יודע?  האם יצליחו בתיקון העולם?  האם ימשיכו בעיר או בכפר?  וילדים- שניים, שלושה? חמישה?  יבנו או ישכירו?  האמת, זה כבר לא משנה - העיקר שיש לנו זה את זה.