משפחת החתן – או ”מבט שסופו נכדים…”

הורי החתן, רחל (המכונה גם בשמות כמו: ”רוחלה”, ”אוקית”, ובפי נכדיה: ”סבתא חלה”, עם צירה מתחת ללמד) ומשה (הידוע גם בכינויו ”מוזי”), למדו החל מכיתה ח‘ באותם בתי ספר (יסודי ותיכון) ובמה שנקרא היום ”אותה שכבה“ בכפר-סבא. בראשית שנות החמישים של המאה הקודמת זאת היתה מושבה כפרית ותיקה אך קטנה (יחסית לפתח תקוה, למשל) בשרון הדרומי. החל מכיתה י”א (שנקראה אז ”שביעית”) הם  גם ישבו רוב היום באותה כיתה והשתתפו באותם שיעורים של ”המגמה הריאלית-ביולוגית”.
אולם בכל אותה תקופה הם השתייכו לתנועות נוער שונות, אם לא עוינות ממש. היא — בנוער העובד הממסדי (”מפא”יניקי”), והוא — בשומר הצעיר האנטי-ממסדי (”מהפכני”). הפעילות התנועתית, כולל ימי עבודה, מחנות עבודה וסמינריונים בקיבוצים של שתי התנועות, גזלו את רוב שעות הערב, סופי השבוע, ימי החג ואת חופשת הקיץ הארוכה.
אם נותר עוד מה שנקרא היום ”זמן פנוי”, הוא הוקדש לקריאה רבה (אצל שניהם), ללימוד נגינה בכינור (אצלה), להרבה (מאד!) ספורט במסגרת החצי-מקצועית של ”הפועל כפר-סבא“ (רק אצלו), אך גם לא מעט עבודה פיזית די קשה בחקלאות ובסבלות (בעיקר אצלו), כתרומה הכרחית לפרנסת המשפחה, שעם הזמן תוגברה גם ע”י מתן שיעורים פרטיים לילדי השכנים.
למרות ההבדלים האידיאולוגיים-פוליטיים בין הסניף של הנוער העובד והקן של השומר הצעיר, שנראו כה מהותיים באותם ימים רחוקים, בשניהם שרו את אותם השירים של ”חצי-דור“ קודם, דור הפלמ”ח. רובם היו מבוססים על מנגינות-עם ושירים רוסיים, אף כי לא תמיד נעשה בהם שימוש במילים המקוריות. השירים שנחשבו ”הכי- הכי“ היו דווקא אותם שירים מקוריים ונוגים של שלהי מלחמת השחרור שתמה רק כחמש שנים קודם לכן. שירים כמו ”היו זמנים”, ”הן אפשר”, ”באב אל ואד”, ”שיר הריעות“ (שהיה אולי הפופולארי מכולם) ודומיהם ”הרעידו את מיתרי הלב”, כמאמר המשורר.
אחת התופעות המענינות של אותה תקופה היתה הסתכלות נבואית אל העתיד, שהיתה בה באופן מוזר גם מעין התרפקות נוסטלגית עתידית על העבר, שהוא בעצם ההווה של תקופת חיבור השירים (היום היו בודאי קוראים לזה ”נוסטלגיה וירטואלית”). השיר הבולט של הז’אנר הזה היה כמובן ”היו זמנים“ ששרים אותו כביכול בעתיד הרחוק: ”היום דבר אין להכיר, על המשלט יושבת עיר “ וכו’, וכו’. אבל דווקא שיר לירי תמים אחר שדיבר על ”מבט שסופו נכדים”, אותו מבט אינטימי שהחליפו ביניהם בן ובת מהפלמ”ח ביושבם סביב מדורת הקומזיץ או במפגש אחר, כמו בשדה הקרב או בבית-חולים עורפי, ביטא אולי יותר מכל את אותה ערגה נוסטלגית משונה ”מהעתיד אל ההווה“ שנהפך כבר בינתיים לעבר רחוק.
ומה כל זה שייך לנושא שלנו? ובכן, לא עבר זמן רב מדי עד שגם להורי החתן קרה אותו נס של המבט הרומנטי מהשיר הידוע. זה קרה אי-אז בין גיל 16 ל- 17, כנראה אי-שם ”על אם הדרך“ המשותפת מביה”ס לבתיהם. אמנם היתה זאת דרך חול קצרה, אבל הזמן שלקח להם לעבור אותה הלך והתארך מדי יום. רק כעבור שעה ארוכה הגיעו לשכונה בה גרו שתי משפחותיהם: אחת קרוב לעשרים שנה והשנייה שנים ספורות בלבד. ”נס המבט“ התרחש למרות ”הניכור האידיאולוגי-פוליטי“ הנ”ל, ועל אף עוד הבדלים בולטים ביניהם, ובעיקר הרקע הסוציו-אקונומי השונה של משפחותיהם: אופנהיים הותיקה והאמידה (שלה), לעומת הוכמן (שלו) שהגיעה בחוסר כל בעליה הגדולה של ניצולי מלחמת העולם השניה ממזרח אירופה.
וכמו שאומרים באנגלית: and the rest is history (כל השאר זה כבר היסטוריה). עברו עוד כארבע עד חמש שנים וחופה הועמדה בחצר המרווחת של בית אופנהיים היפה כדי שרב צבאי מכובד מחיל האויר ישיא את הזוג הצעיר דאז ביום 17.9.1959 לפי כל כללי עם ישראל ומינהגיו כפי שנשמרו במשך כמאה דורות. כל זאת בטרם מלאו 21 שנים לכלה, ו- 22 לחתן, והנה גם כמה תמונות נדירות מהאירוע הצנוע:

הילד הראשון (אחיקם) נולד ב- 1964, השני (אסף) ב- 1966, והילדה (חגית) ב- 1969. עוד שבע שנים עברו, שלושת הילדים גדלו והוכיחו שזהו — תמו ימי הנעורים של ההורים, כי הבן הבכור כבר מכין עצמו לבר-מצווה. ומה יכולים ההורים לתת לו כמתנה לרגל האירוע המשמח? אין יפה מתינוק חדש בבית! כך נולד לו בסתיו של שנת 1976 אהוד בנימין אורון, שלא היה נמהר כהוריו ושלושת אחיו, אלא חיכה כמעט שלושים שנה לפני שהסכים להכנס אל מתחת לחופה, ורק כשהוא בטוח לגמרי ”עם מי למה וכמה”…
מה שידוע פחות זה שכאשר נולד לנו אודי-חמודי כבן-זקונים (בנימין) של המשפחה, הוריו ”הזקנים“ כבר נטו לחשוב עליו במושגים של ”נכד מתוצרת עצמית”. וכך ניתן אולי להתיחס אליו כאל ”התוצר הראשון“ של אותו מבט מסוים מהשיר הידוע. אמנם לקח עוד כ- 15 שנה עד שאחיו הבכור ”דאג“ להעניק להוריו נכדה אמיתית (תמר), אבל עד היום קשה להבדיל בינו לבינה, כי למרות הגיל הכפול (שלו משלה), הם עדיין מתקוטטים ומתגוששים כשני גורי כלבים עד שסבא וסבתא מצליחים בקושי רב להפריד ביניהם.
מזל שבינתים נולדו עוד ארבע נכדות וארבעה נכדים, בסך הכל תשעה בלי- נדר, כולם הרבה יותר רגועים או ”קונבנציונליים”, ולכן אין סיבה לתלונה או דאגה מיותרת. כך למשל, נועה החמודה (שהיא No. 2 של אחיק ואורלי), כמעט בת 13 היום, סיכמה לאחרונה בגאוה רבה ובכשרון לא מבוטל את קורותיה של משפחת החתן במסגרת עבודת השורשים בבית ספרה. פרק הסיום הקצר שלה מובא להלן.
 

הסיבות לעלייה לארץ במשפחתי — מפי נועה אורון
חקרתי גם את הסיבות לעליה לארץ במשפחתי:
סבא-רבא יוליוס אופנהיים עלה לארץ בשנת 1925, הרבה לפני מלחמת העולם השנייה, בגלל סיבות ציוניות. הוא עזב את בית-האחוזה של הוריו בברלין ובא לארץ המדבר והאין. סבתא-רבה לוטה (ליברמן) עלתה ארצה כשבע-שמונה שנים אחריו, גם היא בגלל סיבות ציוניות אידיאולוגיות. היא עזבה את הבית העשיר והמפנק בעיירה הפולנית-אוסטרית אושווינצ’ים (לימים הוקם על ידה מחנה המוות אושוויץ) ועלתה לבדה בלי משפחתה כחלוצה לישראל. היא למדה בבית ספר החקלאי לבנות בנהלל, ואחר כך קנתה חלקת אדמה בכפר סבא כדי לבנות עליה בית. בדיוק בחלקה הצמודה לה קנה גם בחור ציוני מגרמניה בשם יוליוס אופנהיים חלקת אדמה דומה, אף הוא כדי לבנות לעצמו בית. הם התיידדו ומאוחר יותר גם התאהבו, נישאו ובנו בית אחד על שתי החלקות. כך הם נהיו הסבים-רבים שלי מצד אם-אבי, רחל אורון.
סבא-רבא יהושע וסבתא-רבה אסתר (הוכמן), ההורים של סבא משה (מצד אבי אחיקם), התחתנו במזרח פולניה בערך באותו זמן. למרות ששניהם היו חברים בתנועות ציוניות הם לא הצליחו להשיג סרטיפיקטים לעלות ארצה לפני מלחמת העולם השניה. הם עלו לארץ רק אחרי שהצליחו בנס לשרוד את אימי אותה מלחמה ארורה במזרח אירופה, כי בינתים הוקמה מדינת ישראל שפתחה מיד את שעריה לכל היהודים שרוצים לעלות אליה ממניעים ציוניים או אחרים (למשל, כמקלט ליהודים הנרדפים במדינות אחרות).